“על האש”, מנגל, ברביקיו, לא משנה באיזה שם אתם משתמשים, משהו בישיבה הזו סביב ה”מדורה” המודרנית עם רשת הברזל אהוב עלינו במיוחד, כאשר ריח הבשר הצלוי עולה וממלא את אפינו בריח מגרה ובלוטות הטעם מתעוררות, לעיתים, גם הצמחונים האדוקים ביותר בולעים רוק (בסתר כמובן). יתכן והסיבה לכך נעוצה אי שם בנבכי ההיסטוריה האנושית והזיכרון הקולקטיבי שאנו חולקים מאז זמנו של האדם הקדמון המתעורר בנו ומזכיר לנו כי פעם, עוד כשצדו את הבשר באופן ידני ולא היה משלוח בשר עד הבית, שעת הסעודה היתה גם השעה האהובה על כל חברי השבט. זמן בו שותפו רגשות וסיפורים, הצגות וריקודים, שעה של חיבור בין דורות ואנשים, ולאו דווקא חיבור למסכים או שקעים, ואולי פשוט מפני שבשר צלוי על האש הוא טעים במיוחד.  כך או כך, משהו ניעור בנו כאשר מדובר בבשר הצלוי המעשן על הגריל. בכל העולם וגם אצלנו אוהבים לעשן, לצלות ולנופף, בכל הזדמנות קרובה או מסיבה. הישראלי הממוצע אוהב למנגל והוא אכן מנופף מעל 100,000 טון בשר בקר בשנה, מתוכם כ-1400 טון בקירוב רק ביום העצמאות לארצנו הקטנטונת.